איך אני אוהבת את הגליל העליון...
אני אוהבת את הגליל העליון. ואם להיות ממש ספציפית – אני מחוברת לאצבע של הגליל. לא מהיום: כבר מעל 35 שנים, באופן אישי וצמוד.
התאהבתי בגלילי, ומאז אנחנו פוקדים את האזור לעיתים קרובות לביקורים משפחתיים. בכל פעם אנחנו גם חוזרים למקומות אהובים וגם מגלים אוצרות חדשים.
אני אוהבת את פכפוך הנחלים, את הירוק שנשאר גם בקיץ, את האנשים הגליליים המיוחדים, את החרמון הלבן בחורף, את שיפולי הגולן ואת הרי לבנון באופק.
כבר שנים שאני נהנית “ליחצן” את האזור, ומאז המלחמה האחרונה – זו גם שליחות.
יש כאן אינספור פינות חמד ויוזמות שצצות כל הזמן. הפעם בחרתי להבליט פינה קטנה, ממש ב“ציפורן” של האצבע: קיבוץ הגושרים, עם סיום אצל השכנים מדפנה.
כך נראה הקסם של “הציפורן” של אצבע הגליל – ארוז ליום אחד
אני תמיד מתחילה בטוב. הפעם בחרתי בקפה פילוסוף – ממוקם במבנה שבו פעלה עד לפני המלחמה האוזן הגלילית. אותה תפאורה, אותו וייב: קפה עם אוכל פשוט, מוזיקה נעימה בשעות היום, והופעות והרצאות בערב. מקום צעיר וצבעוני, עם משקאות שעושים וואו כבר מהלגימה הראשונה:
גולדן לטה עם כורכום, קינמון, ג’ינג’ר, שורש נאקה ווניל מדגסקר; מאצ’ה אורגנית עם רעמת האריה; וקקאו עם פטריית ריישי. זה לא רק קפה – זו התחלה ליום אחר.
המשכתי לסטודיו של יונתן גל – צייר מוכשר אש, שפותח את הראש ואת הלב. מפגש, סדנה, והצצה לעולם של אמן שחושב ומרגיש בקווים ובצבע. יונתן סיפר על עצמו ועל יצירה בזמן מלחמה. ראינו עבודות שנוצרו מרסיסי טילים, לצד יצירות נוספות מהשנים האחרונות.
אפשר להגיע למפגש עם האמן או להרצאה מעמיקה יותר, ומומלץ במיוחד לשלב סדנת ציור ככלי משחרר או סדנת תלת־ממד (בתיאום מראש).
טלפון: 054-6693045
משם יצאתי לסיבוב עם יעל קנול, אמנית פסיפס, בעקבות סיפורים מחיי הקיבוץ. לא היסטוריה משעממת – אלא אמנות על קירות שמספרת סיפור. יעל היא בת קיבוץ, וכבר שנים הולכת באותם שבילים, בין המקומות המוכרים שמהם נותרו רק מבנים דוממים. בשנים האחרונות היא מעטרת את האתרים שהפכו להיסטוריה – נשקיה, מכבסה, מקלחת ציבורית, חשמליה ועוד – וזורעת תזכורות קטנות וצבעוניות לדורות הבאים.
אפשר לשוטט בקיבוץ ולהתרשם לבד, או לתאם סיור בטלפון: 054-6693173
עכשיו הגיע הזמן לקצת ירוק. עמק הנהר הנעלם הוא מסלול קליל עם פכפוך, צל ואווירה קסומה שמורידה הילוך ומכניסה אוויר לריאות.
תחילת המסלול במלון הגושרים. אפשר לטייל בחלק שנמצא בתוך הקיבוץ, או לבחור בחלקו הצפוני שמתחיל מהמחלף שמחוץ לקיבוץ. את המסלול חשף אורי דימנד כבר בשנות התשעים. לפני כמה שנים הוא פרץ גם את החלק הצפוני והפראי יותר, ומאז דאג לשמר אותו בעזרת מתנדבים – ביניהם נכדו ניר פופקו ז"ל.
במלחמת חרבות ברזל אורי ומשפחתו פונו לקיבוץ דור. בשלב מסוים הוא החליט לחזור לקיבוץ כדי לטפל בפינת החי. ניר הצטרף אליו, וב־30.7.24 נהרג מטיל שנורה לקיבוץ. מי שיבחר להמשיך למסלול הצפוני, או לצעוד בו בנפרד, יהנה ממסלול קליל הכולל את עמק הנהר הנעלם הצפוני, את מצפה קורן שהקים אורי.
ארבע דקות נסיעה ומגיעים לקיבוץ דפנה. שם חיכה לי אחד המקומות הכי לא צפויים בצפון: מוזיאון האופנועים היחיד בארץ של אלעד קוטון. אוסף מרשים, הרבה תשוקה, וגם קפה טוב (באמצע השבוע – בתיאום מראש).
סגרתי את היום בטוב.
במרכז הבילוי החדש דפנ’לה תמצאו את פיצה טראק, גלידה בוז’ה וג’ולן בית קפה, וכמובן גם את חנות הנעליים המיתולוגית נעלי דפנה עם נעלי הבית המשובצות של קיפי. אני כבר הייתי רעבה, אז התמקדתי בעיקר: קלומפוס – המסעדה הוותיקה ששכנה בעבר בגן הצפון, תפקדה בימי המלחמה כפוד טראק, וכיום היא מסעדת דיינר נהדרת. אל תפספסו את הקריספי צ’יקן, וגם את ציורי הקיר של יונתן בפיצה טראק ובקלומפוס 😊
פתוח: שני–חמישי ושבת 12:00–22:00
זה היה יום אחד קטן, עמוס רגעים, אנשים וסיפורים – בקצה של אצבע הגליל.
אבל כמו תמיד בצפון, מאחורי כל שביל יש עוד פנייה, ועוד יוזמה, ועוד אדם ששווה להכיר.
אם גם לכם יש פינה אהובה בגליל, מקום שגיליתם במקרה, או יוזמה שראויה לאור – אשמח לשמוע.
וכמובן, אם בא לכם עוד ימים כאלה, עוד מסלולים שמחברים בין אנשים, מקומות וסיפורים – תמשיכו לעקוב. יהיו פה בהמשך עוד הפתעות…